ירושלים של קהל

אליקה פלדמן

רחובותייך במה
עין כחולה עין חומה
מבריקות מתוך האפלה
מתחת לברדס, ברכבת הקלה,
אני רק שאלה
מי? גורל.
רק שאלה.
הולכי רגל קהל נהגים לי קהל יושבי קרנות קהל
מכווץ הקהל אישוניו בוחן לב וכליות
כלו רחמי המסך, שעלה, שנשרף, כשיצאתי
כתלי ביתי
אין חוצץ ביני לבין המבט החוזר ושואל
מי? גורל.

במקום בו נגמרת קומתי
המטפחת מלשינה, הכובע מעיד,
כל אריג הוא סיפור בכתב ברייל,
גוון שיערי החשוף מגלה שורש עיקש.
אני לובשת את הפנים שלי כמו מסיכה,
שתתאים לקווי המתאר של המילה.
עיר עיוורת נושמת חריקות בלמים,
שלוליות עבות וקשות,
שמיים שנועצים בי מבט
ובינינו אוויר חד וקר של משפט,
ממית ומחיה
השמש מסנוורת את העיוורת
שמכירה מזיכרון את הדמות שאשחק היום,
בין רחוב זמנהוף לרחוב אגרון.

מאיר הזרקור ומסנוור,
אגשש את דרכי לליבכם
שאגות בוז ותשואות
לא יסיטו אותי מהדרך.

המסך עולה המסך נשרף בין חומות אבן קרה וכבדה ונוצצת.
ורודים וכתומים שמי הלילה.
חצאית או מכנס? מסכת מילים.
והרי אני עירומה לפניה
בהצגת יחיד, במחול של לב שברח מכלובו
וניתז מקירות המרתף.
נלכדתי ברווח שבין כסות לשקיפות
גופי נתון למבט, לשיפוט,
גופי הוא נחלת הכלל.
מי? גורל.
הכלל מלבישו במילים,
נשימותיי מתנגשות בחיים
מהדהדות, נטרפות במבטים פעורים
מנין תבואי ולאן תלכי, ירושלים שלך אינה זו שלי.