מזרח מערב צפון

הילה אלדר

אשרי האיש שלא יֶדַע לקום.
חרבות לשוני ננטשו בשדה הקרב
ואני נמוגתי במתכת נחלדת
בדמי-מילים,
שלוליות שלתוכן פגעו חצי-שתיקה.
ידעתי שזה גופי המובס
ידעתי ששרוע הוא בזירה מטפטפת
העירי אותו, שיגיב, שירגיש, שיתפתל
שינעץ, שירפה, שיקום
קומי מתרדמה ארוכה, חורפית
השמש זורחת גם מבפנים
אשריך שאת זורחת,
חיה, חושבת, כותבת
אשריך שאת אוהבת
אשריך שאת לא יודעת כלום.

לפעמים גל של בכי נשבר על פרצופי
והוא בא אחרי שפל עמוק שבו לא בכיתי
ולו דמעה. ואני נזרקת על הסלעים,
כמו אגרוף בבטן, כל איברי מטלטלים
ונרפים, ואני חוזרת לים, נשטפת במים
המלוחים. נסחפת אל האינסוף.

אויב חסר פנים מפשיל כעת את שרווליו
ערוך ומוכן לתקוע בי את חניתו.
אני משפילה מבט, מושפלת, חנוקה
אני מתחננת למשהו אחר,
בעוד הירח נשגב לו, רחוק מעלי
פניך צפים באורו.
לעולם לא תדע מדוע, כשאור הירח נשפך
על גבך, כתבתי שאתה רחוק יותר מהכוכבים.
אולי המילים לא יספיקו.
אני יודעת שהחיים צופנים לך אהבות
גדולות בהרבה. אולי השמיים לא יספיקו.
אני אמשיך להבהב, כוכב הצפון,
צפונה בחשכה, בשכחה.
אתה לא תשכח.