אליקה פלדמן

לידה/אליקה פלדמן

תא אחד מגופך שחרר
חמק לאלתר
מגורלך העיוור.
התא הזה נבחר
אחרי מותך להיוותר
להיות לך לבת.
וכאשר יאכלו הרימות
את החומר שהוא את
התא הזה יהיה במקום אחר.
יד המקרה היא שבחוטיך מושכת
ודשן גופך
מי ידע מה יזין
אם בחירה אנוכית היא
שגרמה לך ללדת?
או שמא צניעות השער המלבין?
תא אחד שבגופך קונן מאז היית את עובר
ובלדה את מודה
כי הטבע קרא לך
ותלכי בדרך כל בשר.

חלל ריק ברשת/אליקה פלדמן

כשהגוף שהכרנו הפך לגופה
לא הייתה תרופה, ולא היה למי לגשת
חיפשנו חלופה בעולם מקביל
כשמולינו מרצדת תמונת פרופיל
אחת הניחה פרח בוכה בגיף,
ורשמה שלזה שהלך אין תחליף
אחר גלל אלבום של האיש שהיה
ממקום ומזמן שזימנו חוויה
כשהגוף שהכרנו הפך לגופה
לא הייתה תרופה ולא היה למי לגשת
אז קראנו בלחש אותיות פרי מקלדת
ושיתוף מודעת הכלבה האובדת
יחד נזכרנו בכאב
באיזו נדיבות חילק סמיילי ולב.
והנה עמוד לו הרים אגודל
וטיול, ווידוי שהיה מבולבל,
וחופשה משפחתית בנוף משגע
ומסר מתוק שלכל לב נוגע.
איפה כל זה עכשיו, מי יודע,
כי כשגוף הופף לגופה, אין את מי לשאול
הרי הרשת מלאה חורים
דרכם אפשר ליפול
ונשימה שקטה
על הרשת נותרת משבצת ריקה.

ירושלים של קהל/אליקה פלדמן

רחובותייך במה
עין כחולה עין חומה
מבריקות מתוך האפלה
מתחת לברדס, ברכבת הקלה,
אני רק שאלה
מי? גורל.
רק שאלה.
הולכי רגל קהל נהגים לי קהל יושבי קרנות קהל
מכווץ הקהל אישוניו בוחן לב וכליות
כלו רחמי המסך, שעלה, שנשרף, כשיצאתי
כתלי ביתי
אין חוצץ ביני לבין המבט החוזר ושואל
מי? גורל.

במקום בו נגמרת קומתי
המטפחת מלשינה, הכובע מעיד,
כל אריג הוא סיפור בכתב ברייל,
גוון שיערי החשוף מגלה שורש עיקש.
אני לובשת את הפנים שלי כמו מסיכה,
שתתאים לקווי המתאר של המילה.
עיר עיוורת נושמת חריקות בלמים,
שלוליות עבות וקשות,
שמיים שנועצים בי מבט
ובינינו אוויר חד וקר של משפט,
ממית ומחיה
השמש מסנוורת את העיוורת
שמכירה מזיכרון את הדמות שאשחק היום,
בין רחוב זמנהוף לרחוב אגרון.

מאיר הזרקור ומסנוור,
אגשש את דרכי לליבכם
שאגות בוז ותשואות
לא יסיטו אותי מהדרך.

המסך עולה המסך נשרף בין חומות אבן קרה וכבדה ונוצצת.
ורודים וכתומים שמי הלילה.
חצאית או מכנס? מסכת מילים.
והרי אני עירומה לפניה
בהצגת יחיד, במחול של לב שברח מכלובו
וניתז מקירות המרתף.
נלכדתי ברווח שבין כסות לשקיפות
גופי נתון למבט, לשיפוט,
גופי הוא נחלת הכלל.
מי? גורל.
הכלל מלבישו במילים,
נשימותיי מתנגשות בחיים
מהדהדות, נטרפות במבטים פעורים
מנין תבואי ולאן תלכי, ירושלים שלך אינה זו שלי.